"אי שם בהרים, על צוק סלע גבוה
מתגורר אדם מוזר מאוד, שבנה לו את ביתו במו ידיו,

…ושרק פעם בשבוע רואים אותו יורד בלוית חמורו, יורד אל הכפר כדי לקנות מעט אספקה.
… האריטקסט תיאודור דימנד (דורו)"

… בן 70 (נכון לשנת 1950) בעל מבנה גוף אתלטי… עוסק בגידול ירקות.
יש לו שיטה מיוחדת במינה לגידול עגבניות בתוך עציצים
מטפל בלול, ומכיר כמובן, כל תרנגולת בשמה."
עוד מסופר עליו בכתבה:
מגדל ענבים, קורה ספרים, לעולם לא משעמם לו, להפך " לעתים קרובות היממה היא קצרה מדי בשבילי" כך הוא אומר (:
אני מזדהה.

דע מעיין באת

אמא שלי דורית, נקראה על שם סבא שלה, דורו
אבא של סבתי מיה (ושמה של ביתי הבכורה)

דורו היה גם אמן וצייר, סבתא מיה גם הייתה ציירת מוכשרת מאוד

"בין עבודה לעבודה הוא מצייר בצבעי שמן פורטרט או תמונות נוף – חדריו מהווים תערוכה נפלאה של פורטרטים החל מכושיות וראשי שבטים אפריקניים וכלה בגברות מן החברה האוסטרית והירושלמית"

מסופר בכתבה גם שהיה לו ספר אורחים, שבין החותמים רבקה אהרונסון ודמויות נוספות מוכרות בארץ ובעולם.
אני זוכר שהיה לי פעם ז'קט ישן ומיוחד, שאמא שלי אמרה שהוא ממשפחת אהרונסון.

זה היה פריט לבוש קצת לא שגרתי לבן נוער ללבוש, אבל מי שמכיר אותי, יודע – אני לא שגרתי (:

בגלגול אחר, הייתי גם גר ככה בבית על ההרים, עובד את האדמה, קורה ספרים, מצייר ופוגש אנשים מעניינים.

להתחבר לשורשים

מדהים לדעת ולהתחבר לשורשים
איזה חיבור חזק היה לאיש אל האדמה, אל הנוף, לטבע, לפשטות.

מהמקום שלי כמטפל וחוקר בריאות, מסקרן גם תחילת הכתבה בסיפור על "המכשפה" שבמילים של היום נשמע שמדובר באשת רפואה מיוחדת

משתף בתמונה של הבית ושל הכתבה:

מצאתי… אדם  – כתבה על סבא רבא דורו אשר פורסמה בעיתון מעריב בתאריך 18.10.1950 שלום רוזנפלד / קפריסין – גשר לישראל

הבית של סבא דורו (תיאדור דמנט) בקפריסין:

תמונות של סבא רבא דורו:

פוסט שכתבה רותי דקל, נכדתו של דורו:
"
היום, ביום הולדתי ה 67, חזרתי, אחרי 62 שנה, להרי הטרודוס בקפריסין. ביליתי שם כל קיץ בבית שסבא שלי, Doro Demant תכנן ובנה במו ידיו. סבא שלי היה אדם מרתק. ארכיאולוג, צייר, ארכיטקט, הילר בעל כוחות ריפוי, מין ד"ר דוליטל, אוהב חיות ואוהב אדם. גבר חזק שבנה במו ידיו את ביתו, נטע כרמים וחי מתוצרת גינתו. סיפור האודיסיאה שלו תועד על ידו ביומנים שכתב מידי יום, בין השנים 1924 עד 1945. לצערי הם כתובים בכתב יד צפוף בגרמנית. אלפי עמודים. הגיע זמן שאני, אחי, Uriel Bargiora ואחותי, Dorit Drori נפענח ונתרגם אותם.

הוא נולד בשנת 1880 באוסטריה.

בשנות העשרים של המאה ה 19 עזב את משפחתו בעיר לינץ, לתקופות ארוכות, ונסע עם משלחת של ארכיאולוגים לחפירות בחברון, בשכם, ביוון ובקפריסין, שם קנה חלקת אדמה.

עם עליית הנאצים לשלטון, הצליח יחד עם ארבעת ילדיו לקבל ויזה למצריים. מקהיר הגרו חלקם לאנגליה ולברזיל. גורלם של אחיו ואחותו לא שפר עליהם, והם ובני משפחותיהם הושמדו במחנות הריכוז.

סבי נדד עם אמי, בתו הצעירה, לקהיר, טנגניקה ובוקובה על שפת אגם ויקטוריה. לאחר הרפתקאות רבות בנה את ביתו בלאפידוס שבקפריסין. אמי נישאה לאבי, ששרת באותה תקופה בצבא הבריטי והם עלו ארצה.

בכל חורף נסע סבי לירושלים והתגורר אתנו, ובכל קיץ נסענו אליו באוניה. בביתו על ההר, חי בבדידות וזכה לביקורים שתועדו ב"ספר אורחים". כתבי יד בשפות שונות, לעיתים מלווים ברישומים, נשארו לנו למזכרת. בארץ, לעומת זאת, בילה את זמנו עם רבקה אהרונסון, ידידתו הטובה, עם מוסיקאים, שחקנים כמו חנה רובינה וציירים כמו אבל פן, ליטווינוביץ ולאופולד קרקואר. בגיל 74 כשהייתי בת חמש, נפטר בפתאומיות.

לצערי הבית נהרס עד היסוד במלחמה בין היוונים לתורכים.

אני מצרפת מעט צילומים, ומאמר שכתב עליו שלום רוזנפלד, עורך העיתון מעריב.
"